<h1>שבלי הלקט סימן צ"ג</h1>
<h2>דף קיז:</h2>
וצריך אדם להיזהר בשלש סעודות, דתניא כמה סעודות חייב אדם לוכל בשבת. שלש. ר' חדקא א' ארבע. והילכתא כרבנן. ואמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל משלש פורעניות, מחבלו שלמשיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג, דבכולהו הני כת' יום ובסעודת שבת כת' ג' יום, כדכת' (שמות ט"ז, כ"ה) אכלוהו היום כי שבת היום ליי' היום לא תמצאוהו בשדה. ואמר ר' יוסי יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת. וכתב ר' בנימן אחי נר"ו, דבסעודה שנייה ליכא קפידא לבצוע על שתי ככרות, דמהיכא ילפינן לה מדכתי' (שם, שם כ"ב) לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, כיון שאכלו אכילת שחרית לא היה להם בצהרים לחם משנה. והמקפיד בזה שכרו איתו ופעולתו לפניו. ועוד כתב דנראה לו, שאין צריך לקדש בסעודה שנייה על הכוס שהרי כבר קידש בשחרית. ואם תאמר גם בשחרית לא יקדש שהרי כבר קידש מבערב. אינו דומה. לפי שבערב צריכין לקדש, כדאמרינן [פסחים ק"ו ע"א] זכריהו על היין בכניסתו. ובסעודת שחרית נמי הא אמרינן אין לי אלא בלילה, ביום מניין. תלמוד לומר את יום. וכיון שקידש פעם אחת בשחרית למה יקדש עוד בצהרים. והראיה על זה דגרסינן בירושלמי ר' אחא ור' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא אמר אסור להתענות עד שש שעות בשבת. אמר ר' יוסי ביר' בון מתני' היא קודם חצות לא ישלימו, עד כדון צפרא הוא, לאחר חצות ישלימו, כבר עבר רובו שליום בקדושה. הא למדת, שאחר שש שעות כבר מקודש היום מאיליו, כל שכן שהרי כבר קידש פעם אחת בשחרית, ולמה יקדש עוד וכבר עבר רובו שליום. ואין לדמותו, למי שטעה ולא קידש קידוש היום מבערב שחוזר ומקדש, דזה שטעה לא קידש כלל, וכדי שלא תשתכח תורת קידוש. וכן נהגו קדמונינו ז"ל. ומורי הר' מאיר נר"ו היה מקדש גם בסעודה שנייה. אבל לא שמעתי טעם מפיו. ובחילוק שלש סעודות נחלקו הגאונים ז"ל. יש מהן אומרים שאין מקדימין סעודת הצהרים לאוכלה קודם ארבע שעות, ומביאין ראייה מיהא דתנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות. ואם איתא דיכול לאוכלה קודם ארבע שעות הוה ליה למתני מזון שלש סעודות. והיריאים פירש, הא דתני שתי סעודות, פירושו שתי שביעות, ואותן שתי שביעות יחלק לשלש סעודות. וזה סברתו, להודיע שאין מיכן ראיה שסעודה שלישית שאכלה קודם ארבע שעות לא יצא. וכן נראה בעיניי שאין זו ראייה להוכיח מיכן שאין להקדים סעודת הצהרים קודם ד' שעות, דהא דתני שתי סעודות, ולא תני שלש סעודות משום שהוא יכול להשלים סעודה אחרונה במיני תרגימא, ולהכי פסיק ותני שתי סעודות דאורחא דמילתא קתני. ובין הקדימה קודם ד' שעות ובין איחרה לאחר ד' שעות יצא. ומהיכן אנו למדין שיכול לפוטרה במיני תרגימא דתנן בסוכה [כ"ז ע"א] אמר לו ר' אליעזר בכל יום אתה ממשיך כמה פרפריות לכבוד עצמך, ואי אתה יכול למשוך פרפרת אחת לכבוד קונך. הא למדת שאכילת פרפרת נקראת סעודה ויכול אדם לפטור את עצמו משלש סעודות באכילת פרפרת ומיני תרגימא. כן פירש הר' ישעיה זצ"ל. וגאון אחר הוכיח אותו מרישא דמתניתין ר' אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לוכל בסוכה. ותימה. והלא אין שבעה בלא שבת, והיה לו לומר ט"ו סעודות חייב לוכל בסוכה, שהרי חייב הוא לוכל, שלש סעודות בשבת, אלא לפי שיכול לפטור עצמו מג' סעודות במיני תרגימא לפיכך לא קא חשיב לה. וכן מצאתי שהיה רבינו יצחק ביר' יהודה נוהג להשלים שלש סעודות במיני פירות. ומורי אחי השיני ר' יהודה ביר' בנימן זצ"ל מקפיד במיני פירות שלשבעת המינין. ויש נוהגין בסעודת שחרית לפרוש מפה על השולחן, ולהפסיק בברכת המזון ולחזור ולברך מיד המוציא ולהשלים סעודתן להיפטר משלש סעודות. ויש מגמגמין בדבר. ועל דבר זה שאל הר' יעקב ממרוייש זצ"ל בשאילת חלום נסתפקנו על המנהג שאנו נוהגין בשלש סעודות להפסיק בברכת המזון ולחזור מיד ולברך המוציא ולאכול, ויש חכמים שאומרים שאינו יוצא ידי חובתו משלש סעודות אלא אם כן אוכל פעם אחת ערבית ופעם אחת שחרית ופעם אחת במנחה ועל זה שאלתי, אם טוב המנהג שאנו נוהגין או הלכה כדברי המחמירין. והשיבו לי אשכילך ואורך דבר זה מתורת משה רבינו למדנו. ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום וגו' (שמות ט"ז, כ"ה). מה הימים מחולקין זה מזה כך השעות של ג' סעודות צריכות להיות מחולקות זה מזה. והר' אברהם ביר' יוסף זצ"ל השיב לי מה ששאלת על פרישת מפה על השולחן וברכת המזון אם חשובה הפסקה אם לאו, איני יודע מי הכניסך לספק זה, ומה יש להסתפק שלא תהיה הפסקה, הדבר פשוט אחרי שאדם מברך ברכת המזון הרי גמרה לה הסעודה, ואם סועד עוד אחריה הרי היא נחשבת סעודה אחרת. וכן השיב ר' אביגדור כהן צדק למורי ר' יהודה אחי שיני נר"ו, דברכת המזון חשובה הפסקה. וזהו לשונו כתבת, על שלש סעודות שאנו מפסיקין בתוך הסעודה אי הויא הפסקה בפרישת מפה אי לא. תשובה נראה דלא סגי בפרישת מפה, דכיון דילפינן להו מתלתא היום דכתיבי בקרא בעינן שלש סעודות חלוקות לגמרי לכל הפחות בברכת המזון. וכן ראיתי את אבא מרי זלה"ה נוהג. גם מפליג קימעא בקריאת מזמור קטן, כגון יי' רועי לא אחסר. אבל פרישת מפה לא אשכחן בשום דוכתא דהויא הפסקה, אלא להיכירא בעלמא, שהרי שבת קובעת לעצמה. אבל הכא בעינן הפסקה חשובה שתהא עולה מן מניין של ג' סעודות, דאע"ג דמקילינן בהשלמת מיני תרגימא, כמו לעניין י"ד סעודות לר' אליעזר דאמר דחייב אדם לוכל בסוכה קודם חזרה, דתניא אם השלים במיני תרגימא יצא. אלמא חשיבא סעודה, כדאיתא בפרק הישן [סוכה כ"ז ע"א], מיהו בין מרובה בין מועטת הפסקה בעינן, שתהא חלוקה ומופסקת מאותה שלפניה. באגדה ר' עקיבה היה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו לימדתנו רבינו (ישעיה נ"ח, י"ג) וקראת לשבת עונג. אמר להם זהו עונג שלי. יש מוכיחין מיכן, שאדם שמזקת לו אכילה שאינו רגיל לאכול הרבה שפטור מג' סעודות דהיינו עונג שלו, וכמעט שהוא אסור לאכול דהא קא מצער ליה מה דאכל. ואינו נראה לי, דגרסינן בפרק הישן [סוכה כ"ז ע"א] שאל אפטרופוס של אגריפס המלך את ר' אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואיפטר. אמר לו בכל יום אתה ממשיך כמה פרפריות לעצמך ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך. הכא נמי יש לומר שאע"פ שמזקת לו האכילה צריך להמשיך סעודה אחת לכבוד קונו. ואם אינו יכול לאכול אכילה מרובה מפני שמזקת לו יאכל אכילה מועטת ולא יבטל מג' סעודות. בכתובות פרק אע"פ [ס"ד ע"ב] שאמרו, בגמרא דהמשרה את אשתו מוכיח, שהנשים חייבות בשלש סעודות. ותמה, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמה, וכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. ונראה בעיניי שעל כולם הוא אומר אכלוהו היום כי שבת היום וגו', ובין אנשים ובין נשים נתרבו באכילה זו.
